במבט העמוק של הרחמים, הרגיש לצער המציאות אך גם מכיר בשרשה העליון ובפוטנציאל הגלום בה, טמון כח רב:
אדמו”ר הזקן מסביר, על פי הפסוק “ליעקב אשר פדה את אברהם”, שבכח מדת הרחמים (מדתו של יעקב) לעורר אהבה (מדתו של אברהם) גם במקרים שקשה לאהוב בהם. כאשר מי שעידן את עצמו וזכה למבט של רחמים רואה יהודי חוטא – כנגדו או בכלל – קשה לו לכעוס עליו, כי הוא חש את הצער הפנימי של נשמתו, מזהה את כאב ההחמצה, ומתמלא רחמים. כשהרחמים מבטלים את הכעס ניתן לעורר אהבת ישראל ולפנות בפועל לקרב ולתקן את אותו יהודי.
רחמים כאלה אינם מחלישים אלא מחזקים. מי שמסתכלים עליו ורואים את החולשות והמצוקות שלו עלול להרגיש מושפל, לחוש כי הרחמים לא נותנים לו להתחזק ולהתגבר אלא מקבעים אותו בנקודה של חולשה. אך כאשר בשרש הרחמים נמצאת ראית השרש העליון, הפוטנציאל הגנוז, יש כאן אמונה מחזקת באדם וביכולתו להתגבר ולצמוח מתוך הקושי.
הדבר נכון גם ביחס לאדם אל עצמו – אדם שרואה את הפוטנציאל הבלתי-ממומש שלו, שחש את קשייה של הנפש האלקית שסובלת מהתנהגותו השלילית, יכול לרחם על עצמו (בניגוד למדות אחרות, שפחות שייך ליישם אותן באופן דומה). רחמים עצמיים כאלה, לא רק שלא יכניסו אותו לעמדה שלילית ומוחלשת של קרבן, אלא יגרמו לו להזדהות עם החלק הטוב ומלא העוצמה שטמון בו ויסייעו לו להביא אותו לידי ביטוי.
—
(עפ”י מאמר ‘עידון המדות’)
