בחדר הטיפולים עוסקים במה שבוחר להביא לשם המטופל, נפש נוגעת בנפש. מה שקורה בחוץ – נשאר בחוץ. או: רק תרשום כאן כמה פרטים – מגדר, גיל, איפה גדלת והיכן אתה מתגורר היום, מהו העיסוק שלך ומה מצבך הכלכלי – נקטלג אותך ונתאים לך פתרון. אני פסיכולוג או עובד סוציאלי?
המאמר התפרסם לראשונה בעלון השבת של “שבת ושבתו”
אחד מכללי היסוד של תורת הנפש היהודית הוא שתמונה אמתית ושלמה של נפש האדם מתקבלת רק כשמרכיבים יחד את המהות (הפסיכולוגית) והמצב (הסוציאלי):
שיחות עומק ומבט חודר חושפים ומזהים קוי אופי מהותיים המייחדים את המטופל. אך ללא הכרת תנאי חייו, בהווה ובעבר, לא ניתן להבין עם מה הוא מתמודד, מה דרוש לו ומה ניתן לדרוש ממנו. בלי הכרת המציאות שבחוץ לא ניתן לאמוד נכונה את מקורן ומשקלן של תופעות נפשיות – האם התיאור שלהן בפיו מדויק ומציאותי ויש לטפל בהן, או שהוא סוטה מהמציאות ויש לטפל בדמיון ובהפרזה? האם הן ‘נורמליות’ וצפויות בהתחשב בתנאי חייו, או שהן מעידות על שיבוש עמוק משום שאין להן שום סיבה חיצונית נראית לעין?
לאידך, גם הכרות מלאה עם תנאי החיים של מישהו, ואפילו הושטת יד מסייעת לשיפורם, לא תאפשר לסייע לו ולהצמיח אותו באמת בלי הבנת אופיו וצרכיו היחודיים. המצב החיצוני הוא הרקע על גביו מופיעה המהות הפנימית, וללא הכרות מעמיקה עם הנפש לא ניתן להציע אפיקי פתרון והתקדמות שמתאימים באמת למטופל.
הכרת כל אחד משני הממדים הללו, מהות הנפש ומצב החיים, דורשת כישורים שונים שעל המטפל לפתח – טביעת עין ורגישות לצד חוש ‘בלשי’ באיסוף נתונים ובהכרת מצבי חיים שונים. גם מבחינת העמדה הנפשית יש הבדל – הכרת המהות של הזולת דורשת התקשרות, מגע וקרבת נפש שיש בהם חבה והזדהות; הכרת המצב של הזולת דורשת התמסרות, מאמץ לצאת מסביבתי המוכרת אל מקומו שלו – הן בפועל, במאמץ הנדרש כדי לאסוף נתונים ולפגוש את הסביבה שבחוץ, והן בנפש, בהכרה שתנאי חייו השונים עצבו אותו באופן אחר וכדי להבין אותו ולהתייחס אליו באופן נכון עלי לשים את עצמי במקומו או לפחות להכיר מקום זה היטב.
במושגי הקבלה והחסידות, ההכרה שייכת לכח הדעת שבנפש, המורכב מצד מקרב ומחבר (צד החסדים שבדעת) ומצד מבדל ומסויג (צד הגבורות שבדעת) – צד מכיר וצד מתנכר. את מהות הזולת פוגשים דרך הצד המחבר, המזדהה והאוהב – צד החסד. את המצב מקטלגים דרך המאפיינים מבדילים המקבעים כל אחד בעולם משלו, בדין ובגבורה (ונדרשת התגברות לצאת ממקומי שלי כדי להגיע למקומות שונים ואחרים).
התנועה הנפשית הנכונה היא “לאכללא שמאלא בימינא” (להכליל את השמאל-הגבורה בימין-החסד) – מההתנכרות יש להגיע להכרה, מהקטלוג וההסתייגות יש להגיע לקרבת נפש ואהבה. חשוב לזכור כי נקודת הפתיחה המתנכרת היא לא רק רע-הכרחי, יש בה חשיבות לכשעצמה, ולכן יש ‘לטפח’ אותה דרך הכרת המצב וקטלוגו בפרמטרים שונים. יש נטיה אנושית להתייחס לזולת כמעין הרחבת האישיות שלי, להזדהות עמו ולעצב את חויותיו בדמותן ובצלמן של החויות שלי ולהציע לו עצות שמתאימות לי. כדי להתגבר על כך יש להכיר היטב באישיות העצמאית שלו, השונה ונבדלת ממני קודם כל בתנאים החיצוניים. רק על רקע הבידול, המדגיש את המרחק והשוני החיצוניים, ניתן לחתור באופן מכבד ונותן מקום למפגש נפשות אמתי, אוהב ומזדהה – הפעם לא מתוך השלכת המציאות שלי על הזולת, אלא מתוך מאמץ אמתי לגעת באמת באישיותו שלו.
מבוסס על התנאי השלישי ב”כללי החינוך וההדרכה” של אדמו”ר הריי”צ מליובאוויטש
