פורסם בעלון “שבת בשבתו” לפרשת וארא תשע”ו
השבוע, בכ”ד טבת, חלה הילולת אדמו”ר הזקן, בעל התניא, ה”תורה שבכתב” של החסידות. בהקדמתו הוא מסביר את יחודו של הספר בכך שדבריו מבוססים על ‘נסיון טיפולי’ רב שנים, כמענות לשאלות שהחסידים מעלים בפניו ביחידויות האישיות, והוא חותם “כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל הדבר הקשה עליו בעבודת ה'”.
טיפול בשיטה חילונית, גם אם הוא נעשה בידי מטפל ירא שמים, אינו רגיל ‘להכניס’ את הקב”ה לחדר הטיפולים ואינו מודע לנפש האלקית, ולכן הוא מפריד בין בריאות הנפש לעבודת ה’. לעומת זאת, אחד מכללי היסוד של הפסיכולוגיה היהודית הוא החבור בין רפואת הנפש (“מרגוע לנפשו”) לבין עבודת ה’ (“עצה נכונה לכל הדבר הקשה עליו בעבודת ה'”) – כל בעיה נפשית ניתן להגדיר גם כקושי בעבודת ה’ (לדוגמה, עצבות/דכאון/יאוש הם קושי לעבוד את ה’ בשמחה) וכל קושי בעבודת ה’ ניתן לאפיין גם כדורש התייחסות נפשית עמוקה יותר (לדוגמה, קושי להתפלל יכול לנבוע מבעיות ביחסי הורים-ילדים). בכל אחד מצדדי המטבע יש יתרונות, והמטפל הטוב יודע ‘לשחק’ בין ההגדרות לפי הצורך:
בהתייחסות לבעיה כ”דבר הקשה עליו בעבודת ה'” יש שחרור מתדמית של מסכן וחולה נפש – כולנו מתמודדים עם קשיים בעבודת ה’ (אחרת זו לא היתה עבודה…), גם המטפל וגם המטופל, והקב”ה נותן לנו את הכוחות לעבוד אותו. קושי בעבודת ה’ גם מחייב את האדם לפעול, מה שלעתים מדרבן ודוחף יותר מאשר טיפול לשיקום עצמי.
לאידך, זיהוי הקושי בעבודת ה’ כנובע מבעיה נפשית עמוקה יותר מלמד כי לא כל דבר פותרים בכוח – בעוד מאמץ ועוד התחזקות – וכי יש לחדור לעומק הבעיה ולמצוא פתרון אמתי ויעיל (ובכך גופא יש עבודת ה’ פנימית יותר, שהרי הקב”ה מצפה מאתנו גם לתיקון המדות, ולא רק לפעולות חיצוניות של עבודת ה’). עוד לפני הפתרון, הכרת האדם במוגבלות שלו היא חלק חשוב מהטיפול ומההתקדמות – הן ברפואת הנפש והן בעבודת ה’.
אם מדייקים, אדמו”ר הזקן מגדיר את רפואת הנפש כ”מרגוע לנפשו” ומציע “עצה נכונה” לקושי בעבודת ה’. כשמפרידים בין התחומים נוטים לעשות הפוך – אומרים למטופל שכעת ‘ירגיע’ קצת מעבודת ה’ ויתמקד במציאת עצות לרפואת הנפש (נכון ש”חמירא סכנתא מאיסורא”, גם בסכנה לשפיות, ולעתים בעיה נפשית היא כה חמורה עד שאדם מוגדר כשוטה הפטור מהמצוות, אך הדבר נכון במצבי קיצון נדירים-יחסית). אך אליבא דאמת, “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”. מצבנו הנפשי נתון בידי ה’, ועלינו להירגע ולסמוך עליו. הרבה פעמים אנחנו במתח משום שמצבנו הנפשי פוגע בתדמית האישית שאנו טורחים לעצב לעצמנו, והמרגוע לנפש הוא ההכרה ש”אני לא עשיתי את עצמי” (תניא פרק לא). לעומת זאת, עבודת ה’ היא תפקידנו והיא מסורה בידינו – לפי כוחותינו, שהרי “אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו” – ושם עלינו לחפש עצות נכונות ומועילות. רק המרגוע לנפש, בו פותח הטיפול, מאפשר לבנות דריכות חיובית בעבודת ה’ וליישם את העצות באופן ‘נקי’ ומועיל.
אדמו”ר הזקן חותם את המשפט בו פתחנו במילים “ונכון יהיה לבו בטוח בה’ גומר בעדנו”. הנכחת ה’ בחדר הטיפולים מזכירה, למטופל ולמטפל כאחד, שבסופו של דבר “הכל בידי שמים” ומעניקה רוגע ובטחון בהצלחת הטיפול – בעזרת ה’ הגומר בעדנו.
