בואו נדבר על מירוץ העכברים,
לא זה שנועד להשיג כסף ומחייב אותנו לעבוד 8 ו-10 שעות ביום,
אלא זה שמשעבד אותנו לעבודה קשה וסיזיפית 24/7 –
תחזוק התדמית החיובית המדומה.
למה מדומה? תשמעו סיפור:
הצדיק הירושלמי המיוחד, ר’ אשר פריינד (המכונה ר’ אוּשר),
עסק בטיפול ושיקום של יהודים המכונים “פגועי נפש”.
כחלק מ”התכנית הטיפולית” לבחור אחד, היה ר’ אשר
שולח אותו מידי שבוע למשימות של איסוף כספי צדקה מקופות של הארגון ומתורמים.
בגלל החולשה השכלית והנפשית של הבחור,
בהתחלה היה מדובר בסכומים קטנים, של כמה עשרות שקלים,
ולאט לאט ר’ אשר הוסיף לו משימות וסכומים לאסוף.
יום אחד חזר הבחור שמח וגאה מאד: “ר’ אשר, היום הבאתי לך 1000 שקל!”.
ר’ אשר שמח כמובן בשמחתו, אבל אחרי שהבחור הלך,
הוא אמר לאנשים שלידו: “ראו, כך אנחנו מול הקב”ה.
בסך הכל מסתובבים קצת ומעבירים דברים מכאן לכאן,
וחושבים שאנחנו עשינו ותרמנו את הכל…”.
הבנתם? המירוץ הזה מעייף את הנפש –
בבוקר ובערב, עם חברים ובלעדיהם,
לפני השינה וגם באמצע התפילה,
במקום פשוט להיות מי שאנחנו ולהתרכז בעשיה ברוכה,
אנחנו דואגים כל הזמן להרגיש טוב עם עצמנו,
מוכשרים, מצליחים, אלופים וצדיקים,
אחרת – מי ידאג לנו? מעייף כבר אמרנו, נכון?!
אבל רגע, למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?
קודם כל, זו נטיה טבעית ומולדת בתוכנו,
ומעבר לכך, אנחנו מתחזקים אותה פשוט כי אנחנו מחפשים כוחות.
כי דימוי עצמי נמוך מייאש ומוציא את החשק,
והמחשבה היא שדימוי עצמי גבוה ימלא אותנו בכוחות רעננים.
וכך יוצא שיותר מהתדמית העצמית השלילית
האויב הכי גדול שלנו הוא בכלל התדמית העצמית החיובית,
כי הנטיה להעצים את הדימוי חיובי מטעה אותנו,
גורמת לנו להתאמץ בלי הפסקה להסתיר את החסרונות והכישלונות שלנו,
ובסוף גם מרחיקה אותנו מעצמנו ומהבורא.
קחו למשל עזרה לחבר, מעשה טוב ומטרה חשובה.
הנטיה לתחזוק הדימוי העצמי החיובי,
גורמת לנו לפעמים להפוך העזרה לחבר
ממטרה לאמצעי, ומדבר בעל ערך בפני עצמו
למעשה שנמדד כמה הוא הפך אותנו לטובים, נותנים ובעלי חסד.
ואז – כשהמטרה הופכת לאמצעי,
במקום לשמוח שעשינו טוב ולחפש עוד מהטוב הזה,
אנחנו מאבדים את הטעם במעשה עצמו
ובפעם הבאה חפשים את הדרך הקצרה ביותר להגיע אל העיקר –
ההרגשה הטובה שלנו.
וכך החבר והצרכים שלו הופכים למטרד,
והעיקר הוא הטפיחה על השכם והסיפוק שלנו.
אז מה כן?
לא תדמית שלילית, לא תדמית חיובית, פשוט לא תדמית…
כמה שפחות לנסות להרוויח ערך עצמי מהמעשים שלנו,
וכמה שיותר לנסות להתחבר לטוב העליון והשלם – הקב”ה,
ממנו מגיע הערך שלנו והכוחות לעשות דברים טובים.
נכון, אנחנו מפסידים את זכויות היוצרים על הטוב שאנחנו עושים,
אבל כשאנחנו מסכימים לתת את הקרדיט לקדוש ברוך הוא,
המעשים הטובים מקבלים עומק ועוצמות גדולים בהרבה,
וכשאנחנו עושים אותם אנחנו זוכים להיות צינור של הטוב העצום הזה לעולם,
ואז אנחנו רגועים, שמחים ומלאי כוח ואנרגיה ברוכה.
הדרך אל המסר:
ומה עם הנשמה? היא חלק מהבורא ולא זקוקה לתדמית חיובית…
כאשר אני עומד אחרי מעשה טוב, ושואל “מי עשה אותו”, מתוך ציפייה להצליח להוכיח ש”אני” עשיתי כאן טוב אמתי ונפלא, ומגיע לי על זה הוקרה הערכה ושכר, הרי שמי ששואל את השאלה הוא, כמובן… הנפש הבהמית. הנפש האלקית לא מצפה ומעוניינת להרוויח רווח אישי מהמעשה הטוב אלא רק לעשות אותו מתוך נאמנות לשליחות שלה בעולם, ומתוך נטיה טבעית לעשות כל מה שקשור לקב”ה ומקשר אותנו אליו.
