לא עוד פסיכולוגיה עם כיפה

המסר:

פסיכולוגיה יהודית היא לא פסיכולוגיה רגילה שהלבישו לה כיפה והתאימו לה אמונה. הפסיכולוגיה היהודית מגיעה ממקורות אחרים לגמרי, רואה בנפש משהו הרבה יותר גדול, מזהה בה כוחות עצומים ולא מחויבת לגבולות הגזרה של הפסיכולוגיה המוכרת.

הדרך אל המסר:

• פתיחה – למה צריך פסיכולוגיה יהודית?
  יש פסיכולוגיה, נחקרת שנים רבות, למה צריך שזה יהיה יהודי.
• מה זו פסיכולוגיה יהודית?
  כדי להבין למה צריך פסיכולוגיה יהודית, כדאי להבין מה זה בכלל פסיכולוגיה יהודית. קודם כל – זה לא פסיכולוגיה שחבשו כיפה לראשה. וזו גם לא שיטת טיפול מיובאת שעברה ‘הכשר’. פסיכולוגיה יהודית – הכרת הנפש ממקורות היהדות ובעיקר המקורות הסודיים שלה.
• מה ההבדל תכל’ס בין פסיכולוגיה יהודית לזו הכללית?
  הפסיכולוגיה היהודית מכירה ברובד העליון של הנפש, הכוחות האלוקיים שנמצאים בה. היא מעצימה את הרובד הזה, הופכת אותו לכוח שמרפא את הרבדים הנמוכים של האישיות, אותן חוקרת הפסיכולוגיה הכללית. תפיסה זו של הפסיכולוגיה היהודית היא לא רק מודל מוצלח לטפל באדם, אלא הכרה ואמונה ברורה שבכל אחד יש ניצוץ אלוקי שנוגע לכל פרטי חייו.
  כל הנאמר לעיל בא להסביר את העובדה כי למרות שנראה כי יש דמיון חיצוני בין הפסיכולוגיה הקונבנציונלית ובין התהליך המתואר כאן, נותר ביניהם הבדל מהותי: הפסיכולוגיה הקונבנציונלית מוגבלת בגבולות הנפש הבהמית של המטופל ובגבולות השכל האנושי של המטפל, בעוד שתהליך הריפוי על פי הקבלה מפיק תועלת מהתגלות הכוחות הנצחיים של הנפש האלוקית והקשר שלה למקורה האלוקי.

(להפוך את החושך לאור – פרק ח)

• ומה עוד?
  הפסיכולוגיה היהודית רואה בעבודת הנפש כלי לעבודת ה’. כך היא פותרת את הפלונטר של הפסיכולוגיה הכללית – הבעיות שמגיעות בעקבות עבודת הנפש ופיתוח המודעות העצמית כמטרה בפני עצמה.
  “דע את עצמך” או “דע את אלקי אביך”

לדוגמה, נתבונן בנושא בסיסי בעולם הנפש, והוא פיתוח המודעות של האדם אל עצמו. בתפיסה המערבית זהו אחד היסודות החשובים, וזו אף הסיסמה שהיתה כתובה בשער האקדמיה היוונית: “דע את עצמך”. המודעות העצמית לכאורה תורמת רבות ליכולת האדם להתקדם, להעמיק, לבקר ולפתח את עצמו. מאידך עודף מודעות עצמית, כפי שיודעת התרבות המערבית הסופר מודרנית – דווקא מביאה את האדם לבדידות, לתסבוכים, ולאיבוד היכולת לחיות את החיים בפשיטות ותמימות.

לעומת זאת, תורת הנפש היהודית הפנימית שמה בראשה דווקא את הפסוק “דע את אלקי אביך” – כן פיתוח המודעות, אך תוך מכוונות תמידית שמודעות זו אינה מתחילה ונגמרת באדם עצמו, אל מהווה כלי לחיבור של האדם אל בוראו ויוצרו. כך היהודי כן מעמיק אל תוכו ומפתח את המודעות וההכרה, אבל מודעות זו אינה הופכת אותו לעבד של האגו שלו ולסגור בתוך עצמו, אלא להפך – לעובד ה’ הפתוח וקשוב לקול הקורא אליו מלמעלה ולסביבה אליה הוא נשלח על-ידי אותו קול

(נעם שפירא – “הדבר הבא בפסיכולוגיה כבר כאן מזמן”).